שש, ואחר כך שבע
למה שבע,ולמה בסדר הזה.
האדם הראשון נצטווה על שש. השביעית הגיעה אחרי המבול, ברגע שבו הותר הבשר. אחר כך בא סיני ושינה מה הן כל השבע.
שבע מצוות ממשפט אחד
הכול מתחיל בפסוק אחד, שנאמר לאיש אחד, לבדו, בגן, על מה שמותר לו לאכול. אין בו איסור כלל. הוא נפתח בהיתר.
וַיְצַו ה׳ אֱלֹקִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל
וציווה ה׳ אלוקים על האדם לאמור: מכל עץ הגן אכול תאכל.
בסנהדרין נו ע״ב קוראת הגמרא את הפסוק תיבה אחר תיבה, וכל תיבה מעמידה אחת מן השבע. הנה כל הדרשה. כדאי לשהות בה דקה, כי משראית אותה שוב אינך קורא את הפסוק כשהיית.
- וַיְצַווציווהבתי דין
- ה׳שם ה׳כבוד השם
- אֱלֹקִיםאלוקיםהאחד, ולא עבודה אחרת
- עַל הָאָדָםעל האדםלא תרצח
- לֵאמֹרלאמורגבולות הזוגיות והמשפחה
- מִכֹּל עֵץ הַגָּןמכל עץ הגןלא תגזול
- אָכֹל תֹּאכֵלאכול תאכללא בשר מן החי
אותה סוגיה מביאה גם דרשה שנייה, שבה התיבה הראשונה מעמידה לא דינים אלא עבודה זרה, על יסוד פסוק בהושע שבו נאמר על עם שהלך אחרי צו. החזק את שתיהן. הן יידרשו בהמשך.
שש ניתנו לאדם, אחת לנח
הגמרא אומרת במפורש, באותה סוגיה, שהאדם הראשון נצטווה על שש, ושאיסור אבר מן החי נוסף לנח. וכן פוסק הרמב״ם בהלכות מלכים ט, א.
הטעם אינו קמצנות. לפני המבול לא הותר בשר כלל. לא היה מעשה כזה שסביבו יעמידו גבול. אחרי המבול ניתן ההיתר, והגבול בא בנשימה הבאה.
כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה
כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה.
אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ
אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו.
היתר חדש וגבול חדש, במרחק פסוק. מה שמופיע אחרון בסדר ההתגלות אינו הפחות שבמכוון. לא פעם הוא העמוק ביותר, שכן זהו החלק שיכול היה להיאמר רק לאחר שירד העולם די עמוק כדי שיהיה לו במה להיאחז.
הברית היא עם כל חי
הבט בהיקף המובטח אחרי המבול: אתכם, ואת זרעכם אחריכם, ואת כל נפש החיה אשר אתכם. היא נקראת ברית עולם, ואותה הוא הקשת בענן.
הרמב״ן כותב על בראשית ט, יב שהקשת נתונה בענן הפוכה, קשתה כלפי מטה, שיהא ניכר שאינה דרוכה לירות. כלי נשק המוצג בתנוחת מי שהניחו מידו. הברית עם כל בשר חתומה בכלי מלחמה שהופנה כלפי מעלה.
ואז סיני, והכול עובר לסולם אחר
קל להחמיץ זאת, וזה משנה את כל הנושא. הגמרא קובעת בסנהדרין נט ע״א שכל מצווה שנאמרה לבני נח ונשנתה בסיני, לזה ולזה נאמרה. והרמב״ם כותב בהלכות מלכים ח, י שמשה נצטווה להביא את כל באי העולם לקבל את המצוות שנצטוו בני נח.
כלומר: מאז סיני אין השבע ירושה עתיקה הזורמת בהיסטוריה בשקט כאינסטינקט. הן עומדות בתוך מתן תורה. לפני סיני מעשה צדק היה מעשה צדק. אחרי סיני מצווה היא צינור.
ולכן אין הרמב״ם מסתפק במעשה
בהלכות מלכים ח, יא הוא פוסק שכל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא, ואז מוסיף תנאי: והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שציווה בהן הקב״ה בתורה והודיענו על ידי משה. ואם עשאן מפני הכרע הדעת, אומר הרמב״ם, אינו מהם.
קל לשמוע בזה דקדוק על זכות, ואין זה כך כלל. מי שמגיע אל השבע מכוח דעתו שלו ייצר מערכת של מסקנות. מסקנות מוחזקות בדעת שייצרה אותן, ודעת שייצרה אותן יכולה לייצר את היפוכן. כל דור שביטל אחת מן השש עשה זאת בנימוקים מצוינים, מוחזקים בכנות, וביטל אותה בדיוק בשעה שבה שמירתה החלה לעלות במחיר, השעה היחידה שבה נשאה משקל.
אבל יש כאן דבר עמוק מן העמידות, והוא שאלת מהי דירה. שני חדרים, אותו שולחן, אותם כיסאות, אותו לחם. באחד אדם סידר את החדר לרצונו שלו. באחר אדם הכין אותו משום שאורח עומד לבוא. כל פרט זהה. רק אחד מהם בית, וההבדל אינו בחדר.
תפר שלא נטשטש
מילות הסיום של אותה הלכה קיימות בשתי צורות. בדפוסים נאמר שאדם כזה הוא מחכמיהם. בכתבי היד התימניים נאמר שאינו מחכמיהם. חילוף הנוסח עתיק וידוע. האתר אינו מכריע בו, שכן העניין עומד בשתי הקריאות.
המדרש אומר: אם יאמר לך אדם יש חכמה בגויים, תאמין; יש תורה בגויים, אל תאמין. חכמה בגויים היא ממשית, ונאמר לנו להאמין בה. הפילוסוף שהגיע בשכלו אל קדושת החיים עשה דבר אמת הראוי לכבוד. אבל מה שבונה דירה אינו איכות התובנה. אדם עשוי לתכנן חדר מפואר לאור שכלו שלו ולא להפנות אותו אף פעם אחת אל אורח.
ככהן גדול
רבי מאיר מלמד בסנהדרין נט ע״א שגוי העוסק בתורת שבע מצוותיו הרי הוא ככהן גדול, ולומד זאת מפסוק האומר שהאדם יעשה אותם וחי בהם. אין הפסוק אומר כהנים לויים וישראלים. הוא אומר: האדם.
ולמה דווקא כהן גדול, מכל הדימויים שאפשר? כי אין הכהן הגדול נבדל בכמות עבודתו. ביום הכיפורים הוא עושה, בפנים לפני ולפנים, עבודה שתופסת חלק קטן מיום אחד. מה שמייחד אותו הוא שהוא נכנס עד הסוף, לבדו, בלא עדים, ועומד כולו בתוך המקום שניתן לו.
המידה אינה גודל החלק. המידה היא אם כל האדם עומד בתוכו.
כיצד מביטה הגמרא באומות
בחולין צב ע״א אומר עולא: שלושים מצוות קיבלו עליהם בני נח, ואין מקיימין אלא שלוש, והשלוש נמנות בשמן. ראה מה עושה שם הגמרא. עשרים ושבע נפלו, והיא אינה מוציאה את משפטה על עשרים ושבע. היא מונה את מה שהוחזק.
וכשביקשו חכמים להראות ליהודי כיצד נראה כיבוד אב כשהוא שלם, סיפרו על דמא בן נתינה מאשקלון, גוי, שאיבד רווח עצום ולא העיר את אביו כדי ליטול מפתח מתחת לראשו. הגמרא לא הייתה זקוקה לסיפור הזה. היא בחרה בו.
לא חומה. פתח.
המסורת טורחת על כך במיוחד. היא מלמדת שקודם שניתנה התורה לישראל הוצעה לשאר האומות, וכל אחת סירבה מפני מה שיעלה לה. היא מלמדת שהתורה ניתנה במדבר שאינו של איש, בפרהסיה, שלא תוכל אומה לומר שניתנה בארצה ולא תוכל לומר שלא הוצעה לה. והיא מלמדת שכאשר עברו ישראל את הירדן נכתבה התורה על האבנים בשבעים לשון, ושלחו האומות את לבלריהן להעתיקה.
שבעים לשון, על אבנים, בפרהסיה, בגבול. השבע הן הפתח שהושאר בחומה בכוונה.
הרובד הפנימי: שבע במקום שבו נשברו שבע
כל מה שלמעלה הוא הפשט. מה שלהלן הוא תורת הפנים.
התורה מונה שבעה מלכים שמלכו בארץ אדום, ועל כל אחד משישה הראשונים נאמר וימות. על השביעי לא נאמר וימות; במקום זה נזכר שם אשתו. המקובלים קוראים את הפרשה הזו כסיפור שבירת הכלים: שבע מידות של עולם קודם, כל אחת שלמה ולבדה ואינה סובלת דבר לצדה, אורות גדולים ממה שהחזיק אותם, ונשברו הכלים.
ועל השביעי לא נכתב וימות, והטעם שניתן הוא שנזכרה עמו בת זוג. במקום שיש שניים יש כלי. במקום שיש כלי אין שבירה, שכן אין מבקשים מן האור להיות הכול לבדו.
היכן זה מסתיים
הרמב״ם חותם את כל משנה תורה, ארבעה עשר ספרי תורת ישראל, באומות העולם. הוא פוסק שאין בימות המשיח ביטול לדבר ממנהגו של עולם, ואחר כך כותב שלא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד, ומביא את הפסוק כי מלאה הארץ דעה כמים לים מכסים.
והנביא צפניה אומר שאז יהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה׳ ולעבדו שכם אחד. ומלאכי אומר שממזרח שמש ועד מבואו גדול שמו בגויים.
המילה האחרונה של תורת ישראל נאמרת בלשון כל בשר, שכן המלאכה מעולם לא הייתה שכלולה של אומה. היא הייתה הכנתו של מקום.